מה שהביא אותי לאיפה שאני היום
מאז שאני זוכר את עצמי אני עוסק ביצירה, בתור ילדים זה טבעי, אם כי לא כולם נוטים לכתוב שירה לפני שידעו לכתוב, ולא כולם ממשיכים ברצינות להתאמן בתחומים השונים, כמו מוסיקה ציור ופיסול. אני המשכתי, ובכל שנות ה 20 שלי ניסיתי להצליח כאומן במגוון תחומים שונים. שרתי, ניגנתי, כתבתי, צילמתי סרטים ואפילו הייתי מקעקע, עם הצלחה לא מבוטלת בכל התחומים, אך זה לא הביא לידי סיפוק אצלי, ואף לכדי משבר נפשי מתמשך, והמשמעות של החיים והיצירה המשיכה לחמוק ממני.
תמיד היה לי חיבור טוב עם נוער וילדים, ולכן עבדתי לא מעט איתם. הייתי משלב, חונך ומדריך במוסדות שונים, לימדתי קולנוע בבית ספר יסודי, ויום אחד הגעתי למרכז שבו לומדים נערים ונערות שנשרו ממערכת החינוך הציבורית. חלקם נשרו בגלל המצב המשפחתי, חלקם בגלל בעיות התנהגות, וחלק עקב בעיות נפשיות. לימדתי אותם בקבוצות קטנות ובאופן פרטני, אומנויות. דרמה, ציור, נגינה, הלחנה, כתיבה, וקולנוע. הבחנתי בתוך זמן קצר יחסית, וגם מתוך ההתרשמויות של הצוות שחלקו איתי, שהילדים משתפרים בלימודים בשאר המקצעות, שהתנהגותם והמצב הנפשי והחברתי שלהם משתפר, והם "עולים על דרך הישר". האושר והסיפוק שהרגשתי מההישגים שהגיעו אליהם הילדים בעזרת התמיכה הריגשית, והמקום לביטוי עצמי יצירתי, שאיפשרתי להם, היה גדול לאין שיעור מכל ההצלחות שלי כאומן.
הבנתי, רק אחרי גיל 30, שכל סוגי היצירה הן למעשה כלי שמאפשר לנו להתחבר לעצמנו ולאחרים, להתפתח ולהתחזק, ואף להחלים ולרפא, כאשר הוא מכוון בצורה הנכונה. כך מצאתי את יעודי ועד היום אני ממשיך ללמוד ללא הרף תחומים שעשויים לעזור לי לתמוך באחרים.
בתחילת דרכי כמטפל למדתי "רייקי" (שיטת ריפוי הוליסטית) ושם הכל התחבר לי, מצאתי את משמעות חיי. בהמשך הגעתי להכשרות בתרפיות שונות ולימודים אקדמאים, לימודי אנתרופוספיה, ופרקטיקות פסיכותרפיות שונות.
כאשר התחלתי לסייע לנפגעי נפש בהחלמתם באמצעות אומנויות, וכלים רבים אחרים שרכשתי בלימודי, ראיתי שהמורה שלי לרייקי צדקה באומרה שניחנתי ב"כישרון ריפוי יוצא דופן". בזמנו הייתי מעט סקפטי בנוגע לאמירה הזאת, אך היום החלמתם ושיפור איכות חייהם של מטופלי, מדברים בעד עצמם.